חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") מאפשר לאדם – שנפגע ממי שהכפיש או השפיל אותו – להגיש תביעת לשון הרע ולזכות בפיצויים, אף ללא הוכחת נזק כלל. 

הכיצד? 

להלן יוסבר על ההסדר הקבוע בחוק איסור לשון הרע, ועל אופן הדיון בבית-המשפט בתביעת לשון הרע.

עוולת פרסום לשון הרע

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי מעשה של "פרסום לשון הרע" הוא עוולה נזיקית, כלומר: מעשה שניתן לתבוע על פיו. 

סעיף 1 מגדיר "לשון הרע" ככל תוכן העלול לפגוע, להשפיל או לבזות אדם. הפסיקה קבעה כי הבחינה האם ביטוי עולה כדי "לשון הרע" נעשית בהתאם לסטנדרט האובייקטיבי של האדם הסביר. 

סעיף 2 מגדיר "פרסום" כהגעה של הביטוי לאדם נוסף לפחות זולת הנפגע כאשר הפרסום בעל-פה, ועם פוטנציאל הגעה לאדם נוסף לפחות זולת הנפגע כאשר הפרסום בכתב.

ביצוע העוולה איננו ערובה לקבלת התביעה, שכן לצד האיסור על פרסום לשון הרע, החוק קובע גם שורת הגנות שקיומה של מי מהן יוביל לדחיית התביעה, חרף העובדה כי פורסמה לשון הרע. בסעיף 13 קבועות הגנות מוחלטות (למשל, על התבטאות במהלך הליך משפטי); בסעיף 14 קבועת הגנת "אמת הפרסום" הדורשת רכיב של עניין ציבורי (למשל, על דיווח אמת של עיתון בדבר לקיחת שוחד של איש ציבור); ובסעיף 15 קבועות הגנות המותנות בתום-ליבו של המפרסם (למשל כאשר הפרסום נבע מחובה חוקית, מוסרית או חברתית).

למידע נוסף על הוצאת לשון הרע בקרו באתר – lawdesk.co.il 

 

אופן הדיון בבית המשפט בתביעת לשון הרע

בפסק-הדין ע"א 4534-02 שוקן נ' הרציקוביץ', בית-המשפט העליון קבע כי דיון בטענת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים, בסדר כרונולוגי כדלקמן:

1. על בית-המשפט לבחון את הביטוי ולזהות את המשמעות העולה ממנו לפי אמות-המידה של האדם הסביר. כלומר, הפרשנות נעשית בצורה אובייקטיבית, תוך התחשבות במובנן הטבעי של המילים ובהקשרן.
2. על בית-המשפט לברר האם המשמעות שחילץ בשלב הראשון עולה כדי "פרסום לשון הרע" לפי ההגדרות שבחוק. כיוון שכאמור הבחינה היא אובייקטיבית, אין משמעות לשאלה האם התובע נפגע מהביטוי, אלא לשאלה מה אדם סביר היה חושב על התובע לאחר שהיה נחשף לביטוי.
3. לאחר שבית-המשפט הגיע למסקנה כי הביטוי עולה כדי לשון הרע, עליו לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות הקבועות בסעיפים 13-15. בניגוד לשני השלבים הקודמים אשר הנטל להוכיח את קיומם מוטל על כתפי התובע, על הנתבע הנטל להוכיח כי קיימת הגנה המצדיקה את הפרסום שביצע.
4. בשלב האחרון יש לקבוע את גובה הפיצוי לטובת הנפגע. סעיף 7א מאפשר לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק של 79,419 ₪ על פרסום לשון הרע; וכאשר הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, הסעיף מקנה את הזכות לתבוע את כפל הפיצוי, היינו 158,838 ₪ (שני הסכומים מוצמדים למדד, כמצוות הסעיף). אולם, יש לשים לב כי מדובר בתקרת הסכום, ולא בהכרח בסכום שייקבע בפועל על ידי בית-המשפט; קביעת הפיצוי תיעשה תוך התחשבות בשורת נסיבות, ובהן חומרת הפרסום, כמות האנשים שנחשפו לו, הנזקים שסבל התובע, ועוד.

*המידע במאמר הינו למידע כללי בלבד ואינו מחליף ייעוץ משפטי